<h1>סמ"ג לאוין סימן קי"ו</h1>
<h2>דף יא.</h2>
בפרק שני דמסכת כריתות (ט' א') אומר, שבשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה ובטבילה ובהרצאת דמים של קרבן, שהרי מילה היתה במצרים שנאמר (שמות י"ב מ"ח) וכל ערל לא יאכל בו ומל אותם משה רבינו, שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועליהם נאמר (דברים ל"ג ט') ובריתך ינצורו, וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר (שמות י"ט י') וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, וקרבן שנאמר (שמות כ"ד ה') וישלח את נערי בני ישראל על ידי כל ישראל הקריבום, וכן לדורות כשירצה הגוי ליכנס בברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ולקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת דמים של קרבן ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר מה אתם במילה וטבילה והרצאת דמים של קרבן אף הגר כן, ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולות, ובזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה וכשיבנה בית המקדש יביא קרבנו, גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול, וצריך שיטבול בפני שלשה כמו שאומר בפרק החולץ (יבמות מ"ו ב'), והואיל והדבר צריך בית דין אין מטבילין אותו לא בשבת ולא ביום טוב ולא בלילה ואם הטבילוהו הרי זה גר (ע"פ רמב"ם איסו"ב פי"ג הל' א'—ו') כדאמרינן בירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ה) דיינין שטעו ודנו בלילה דיניהם דין שנאמר (שמות י"ח כ"ב) ושפטו את העם בכל עת, ובה"ג (דף כ"ד ד') פסק מטבילין בשבת לכתחילה. טבל בינו לבין עצמו אפילו בפני שנים אינו גר, וכן א"ר יוחנן ור"ל בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א) שנים שדנו אין דיניהם דין, ובגר כתיב משפט שנאמר (במדבר ט"ו ט"ו) משפט אחד יהיה לכם ולגר וכתיב (דברים א' ט"ז) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (יבמות מ"ו ב' תד"ה משפט) וגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין שזכות הוא לו כדאמרינן בכתובות פרק ראשון (י"א א'). ואמרינן ביבמות פרק הערל (ע"ח א'), מעוברת שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה (ע"פ רמב"ם שם הל' ז').
<h2>דף כט.</h2>
כבר בארנו למעלה (ל"ת קי"ב) ששבעה עממין אסורין לבא בקהל אף לאחר שנתגיירו שנאמר (דברים ז' ג') לא תתחתן בם ואמרינן בפרק הערל (יבמות ע"ו א') דבגירותם אית להו איסור חתנות, והדבר ידוע שלא מצינו מי שנתגייר מהם אלא הגבעונים, ואמרינן בירושלמי (קידושין פ"ד ה"א) נתינים יהושע ריחקם כלום ריחקם אם לא משום פסול משפחה, פירוש שאסורין לבא בקהל, שאם תאמר שריחקם משום פסול עבדות שגזרו עליהם להיות עבדים מעתה הבא על הנתינה היא הגבעונית לא יהא לה קנס ושנינו במשנה שלימה (כתובות כ"ט א') שיש לה קנס. יהושע גזר על הגבעונים להיות משועבדים למקדש שנאמר (יהושע ט' כ"ג) חוטבי עצים ושואבי מים לבית א-להי תלה שעבודם במקדש, לכך נקראים נתינים לפי שנתנם לעבודת המקדש, ואם לא היתה כאן אלא גזירת יהושע כשחרב המקדש בראשונה לא היה עליהם שום שעבוד אלא בא דוד וגזר עליהם שעבוד לישראל אף שלא בזמן הבית וכן מפורש בעזרא (ח' כ') ומן הנתינים אשר נתן דוד והשרים לעבודת הלוים נתינים מאתים ועשרים, הרי שקרויין נתינים אף בגולה, ולמה גזר עליהם לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהן בעת שבקשו שבעה בני שאול בחיר השם לתלותם והרגום ולא ריחמו עליהם (ע"פ לשון רמב"ם איסורי ביאה פי"ב הל' כ"ב—כ"ד וע"פ שיטת ר"ת). ואומר רבינו יעקב (יבמות ע"ט א' תד"ה ונתינים) שמה שאומר בפרק הערל (שם) שאמר דוד שלש סימנים יש בישראל רחמנים וביישנים וגומלי חסדים והגבעונים שאין להם סימנים הללו אינם ראויים לידבק בהן, ולא בא לומר שאם היו בהם סימנים אלו שמותר לישא מהם ולהנשא להם, שהרי מן התורה אסורין בדבר זה, אלא לידבק במעשיהן ולהניחם משוחררים כישראל רוצה לומר, ומה שאמר בפרק הערל (שם) בימי רבי בקשו להתיר נתינים, רוצה לומר להתיר שעבודם, ואמרו חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר, וכיון שלא נוכל להתיר חלק מזבח גם חלקינו לא נתיר שלא ישתכח חלק מזבח כשיבנה בית המקדש.
